: ספר סימן רעא

הקודם הבא

שיל"ת ב` אויפאלו יום ב` לסדר נצבים וילך הרמת קרן ישראל לפ"ק.

שנת ברכה גאולה וישועה לכבוד מעלת ידידיי האהובים. נכבדים ויקרים. נגידים וחשובים שבק"ק פלוני נרם יאיר. כאור בהיר. ובראשם מורם ורבם ידינ"פ הרב המאוה"ג וכו` פלוני נ"י:

על דבר אשר באתם בשאלת פי באיש אחד שכבדו אותו הקהל בתפילת ימים נוראים ונמצא עליו פסול אם יכול לכבד אחר במקומו עיין בשע"ת או"ח סימן תקפ"א בשם תשובות שבו"י. ודעת מע"כ הרב נ"י דאינו יכול לכבד אחר תחתיו ע"פ המבואר בשו"ע סימן תקפ"א בהג"ה ס"א דכל ישראל כשרים להתפלל רק שיהיה מרוצה לקהל. אבל אם מתפלל בחזקה אין עונין אחריו אמן וכתב דהטעם משום דהא דש"ץ מוציא העם בתפילתו הוא מטעם שליחות כמבואר ברכות דף ל"ד ע"ב במתני` שם המתפלל וטעה וכו` ואין אדם יכול להעשות שליח בעכ"ח של משלח ואם כן ממילא אינו יכול לכבד לאחר משום כל מילתא דאיהי לא מצי עביד שליח לא מצי משויא ועיין ב"ק דף ק"י וספר ים התלמוד שם עכ"ד:

ואני אומר הדין דין אמת מחמת כמה טעמים אבל לא מטעם דמע"כ [כאשר אבאר להלן אי"ה] א) נ"ל דאפילו לא נמצא עליו פסול א"י להעמיד אחר במקומו אם הטעם דש"ץ מוציא מכח שליחות דאף דקי"ל שליח עושה שליח היינו דוקא בדבר שאין קפידא על גוף השליח רק על מעשה השליחות אבל בש"ץ שיש קפידא על גוף השליח שיהיה בו המדות המבוארים באו"ח סי` נ"ג וסי` תקפ"א ויש קפידא למשלחים דהיינו הצבור בגוף השליח מי הוא ודאי אין שליח עושה שליח אפילו איהי מצי עביד ועיין בגיטין כ"ט דבכתיבה אין שליח עושה שליח משום בזיון דבעל. ב) ממנ"פ אם הקהל מרוצים עם אותו שמינה תחתיו הרי הוא שלוחם ושפיר יוכל להוציאם ואם הקהל מוחים הלא בכ"מ אין שליח עושה שליח אם המשלח מוחה וכדאמרינן בגיטין שם ע"ב כולהי מכח בעל קאתי וכיון שגם שליח השני הוא שלוחו של משלח אינו נעשה שלוחו בעכ"ח והרי אפי` שליח הראשון יכול לבטל ולחזור בו אלא דבש"ץ צ"ע בזה כיון דכבר זכה במצוה ועיין או"ח סי` נ"ג וביו"ד סי` רס"ד אבל להעמיד אחר במקומו ודאי לא זכה בזה נגד רצון הצבור. ג) הרי הביא מג"א סי` נ"ג סק"כ חבל נביאים דבכל המינוים אפילו יחיד יכול למחות ואפי` במרביץ תורה דל"ש שליחות ומכ"ש דאין מי שנתמנה למרביץ תורה וכדומה יכול למנות אחר תחתיו בלי רצון הצבור ועיי` ברכות נ"ה אין ממנים פרנס על הצבור אא"כ נמלכים בציבור וכו` וש"ץ נמי מינוי הוא כמבואר סי` נ"ג ואם כן אפי` ל"ש בזה תורת שליחות מ"מ אינו יכול למנות אחר במקומו בלי המלכה עם הצבור תחילה. אלא דמטעם שליחות אין נ"מ בזה עכשיו שכולם בקיאים וכ"א מתפלל בעצמו ואין הש"ץ מוציאם בתפילתו והוא רק לומר קדיש וקדושה ופיוטים וכמ"ש מג"א שם ועיין ברכי יוסף רס"י קכ"ד:

אבל מ"ש מע"כ הרב נ"י משום דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי אני אומר ולטעמו אם כן איך ש"ץ שממנים הצבור מוציאו וכן איך מוציא כל הפסולים להיות ש"ץ הא כל מילתא דאינהו לא מצי עבדי שליח לא מצי משויא. אך הדבר ברור דדוקא אם המשלח אינו יכול לעשות המעשה שעליה עושה שליח בזה אמרינן מה דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי אבל כאן המשלח יכול לעשות המעשה שעליה עושה שליח דהיינו להתפלל בעצמו והוא בתורת אותו דבר רק א"י להעשות שליח להוציא אחרים בזה שפיר יכול לעשות שליח אחר להוציא אחרים כמו בחלה שליח ראשון דעושה שליח שני אף דאיהי לא מצי עביד השתא השליחות עיין גיטין כ"ט ונזיר די"ב. וראיה לזה מגיטין דכ"ד דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח להולכה וקבלי את גיטך מיניה ע"ש. אלמא אע"ג דאיהי לא מצית למיהוי השתא שליח להולכה מ"מ יכולה לעשות שליח הולכה אחר. ויש לחלק קצת ועיין באשר"י גיטין סימן כ"ז ובשאר ראשונים שם וצ"ע ועיין כעין סברא זו בנוב"י תנינא אה"ע סימן קי"א:

ואמנם בגוף הדבר מה דפשיטא ליה דמה שהשליח ציבור מוציא רבים י"ח הוא מטעם שליחות אף שהרב אומר כן במג"א סי` נ"ג סק"כ דמשו"ה יחיד יכול למחות בש"ץ משום דהא דש"ץ מוציא רבים י"ח הוא מצד שליחות ואין נעשה שלוחו בעכ"ח ע"ש מ"מ לפעוט כמוני הדבר צריך תלמוד וכבר תמה עליו הפמ"ג באשל אברהם שם אם כן ברב וכדומה אמאי יחיד יכול למחות ע"ש. ואני תמה עוד הלא מבואר שם בשו"ע דאם הסכים עליו מתחילה א"י למחות ולדברי מג"א תקשי כיון שעתה חוזר בו והלא כל משלח יכול לבטל השליחות כמבואר בריש השולח ואם כן אינו נעשה שלוחו בע"כ ואיך יכול להוציאו. ועוד דאם כן אמאי אם אין ליחיד טעם הגון עפ"י טובי העיר א"י למחות וכמ"ש רמ"א שם בשם מהרי"ו הא אינו נעשה שלוחו בע"כ וא"י להוציאו. ושם סעיף כ"ה כתב רמ"א דש"ץ שהזקין ורוצה למנות בנו לסייעו לפרקים אעפ"י שאין קול בנו ערב כקולו אם ממלא מקומו בשאר דברים בנו קודם לכל אדם ואין הצבור יכולים למחות בידו ע"ש ותקשי איך נעשה שלוחם בע"כ ואיך יכול להוציאם. ועוד ק"ל בר"ה ל"ד ע"ב א"ל לר"ג לדבריך דש"ץ מוציא את הרבים יי"ח למה צבור מתפללים ומאי קושיא הא אמרינן בריש האיש מקדש מצוה בו יותר מבשלוחו וכיון דש"ץ אינו מוציאם רק מכח שליחות שפיר מתפללים כדי שיעשו המצוה בעצמם:

אבל האמת יורה דרכו דל"ש בזה שליחות כלל למ"ש תוס` רי"ד בקידושין מ"ב דבמצות שבגוף ל"ש שליחות והסביר הקצוה"ח בסי` קפ"ב דוקא אם הוא עושה מעשה בד"א שהוא הנפעל אמרינן מה שנפעל על ידי שליח הוי כנפעל על ידי משלח אבל אם המשלח צריך להיות הנפעל שיונחו התפילין ע"י או שיהיה גופו מסובב בסוכה אין הנפעל בשליח כאלו נפעל במשלח ובסי` שפ"ב הסביר דוקא במעשה שפעולתה נשאר אחר המעשה כגט וקידושין ותרומה שהאשה מקודשת או מגורשת והתרומה קדושה שייך שליחות אבל במעשה שאין שום פעולה נצמח ממנה אחר המעשה רק בשעת מעשה ל"ש שליחות ע"ש. וה"נ אם הוא מחויב לדבר התפילה בפיו לא נעשה מעשה בד"א וגם ליכא פעולה נמשכת אחר הדיבור הוי כמצות שבגוף ול"ש שליחות ועיין בכפ"ת ר"ה דף כ"ט בתק"ש דאם התקיעה ג"כ מצוה על האדם עצמו אין אחר יכול להוציאו בתקיעתו משום שליחות משום דהוי כמצות שבגוף כמו שא"י לעשות שליח שישמע תק"ש בעבורו עיי"ש שהאריך:

ומתחילה עלה בדעתי דבאמת הא דש"ץ מוציא רבים י"ח אינו נוגע לענין שליחות כלל אלא שכך היתה מצות תפילה מעיקרא דבצבור אחד מתפלל בעד כולם וכמ"ש חת"ס ח"ו בסוכה מ"א דבעי קרא שיהיה לקיחה לכאו"א אף דהוי מצוה שבגוף ואין אחד יכול להוציא חבירו בתורת שליחות וכמו שעמד בזה בכפ"ת שם מ"מ הו"א דעיקר המצוה כך הוא מתחילה שהב"ד יקחו ד` מינים בשביל כל ישראל כמו בספירת יובל ולהכי בעי קרא ע"ש וה"נ דכוותיה. ולזה נתכווין ג"כ כפ"ת בר"ה הנ"ל די"ל דלעולם ג"כ התקיעה מצוה רק מדכתיב יום תרועה יהיה משמע שכל ישראל יוצאים בתרועה אחת וכו` ע"ש והיינו שעיקר המצוה מתחילה כך הוא שרק אחד מכל ישראל צריך לתקוע רק השמיעה מצוה על כאו"א ואינו מוציא בתקיעתו בתורת שליחות כלל:

אלא שראיתי לאחד קדוש מדבר מהרי"ק שורש ל` הביאו ב"י סי` נ"ג שהתפילה היא של הקהל והיא במקום קרבן צבור דהיינו התמידים שהיו באים משל צבור ואין ראוי שיהיה אדם שלוחם להקריב קרבנם שלא מדעתם ורצונם ומטעם זה פסק רבינו שמחה דאפי` יחיד יכול לעכב את החזנות ולומר איני חפץ שפלוני יהיה חזן אם לא שכבר הסכים עליו מתחילה ע"ש והרי מפורש יוצא מדבריו דמטעם שליחות נגעו בה וכדברי מג"א הנ"ל:

לכן נ"ל דהענין הוא כמ"ש תוס` יומא י"ט ד"ה מי דאע"ג דהתם פשיטא ליה לר"ה בדר"י דכהני שלוחי דרחמנא משום מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח מצי משוי מ"מ שפיר מיבע"ל בנדרים ל"ה אם הוי נמי שלוחי דידן או הוי רק שלוחי דרחמנא ע"ש. וכונתם די"ל אף דודאי הוי שלוחי דרחמנא מ"מ רחמנא שויה שלוחי לדידן או רחמנא שויה שלוחי דרחמנא והארכתי בזה במק"א. וה"נ ש"ץ בתפילה שהוא במקום קרבן כמ"ש מהרי"ק הנ"ל רחמנא או חכמים שויוהו שליח דידן להוציא אותנו בתפילה ועיין כפ"ת ר"ה כ"ט אהא דאר"ה דחציו עבד וחב"ח לעצמו מוציא שכתב ג"כ אף דהוא אינו מוציא עצמו מ"מ שליח יכול להוציאו דלאו מדין שליחות גמור אתאינן עלה אלא כמו כהני שלוחי דרחמנא ע"ש אלא דבכהנים כתבו תוס` ביומא שם דאפי` הוי נמי שלוחי דידן מ"מ כיון דעיקרם שלוחי דרחמנא אי אמר בעל הקרבן לא בעינא דליקרביה כהן שבמשמר א"י לעכב ע"ש וכ"ז בכהן שאינו נעשה כהן בבחירתינו בו רק הוא לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וד` בחר בזרעו של אהרן אבל בש"ץ נהי דאם כבר הוא ש"ץ רחמנא שויה שלוחינו אבל רחמנא לא בירר מי יהיה הש"ץ והברירה בידינו לבחור ולמנות מי שנרצה וזה דמי לכה"ג שכתבו תוס` ביומא י"ב ע"ב ד"ה כהן בשם ירושלמי דמתמנה בפה ומסתלק בפה ומ"מ אם נתמנה ע"כ הוא שלוחא דרחמנא להקריב קרבנות דאל"כ מי איכא מידי וכו` וכדר"ה בריה דר"י הנ"ל ואין בעל הקרבן יכול לעכב עליו מלהקריב וה"נ ש"ץ כיון שאם יתמנה לש"ץ יהיה ע"כ שליח להוציא אותנו בתפילה דהוא שליח דרחמנא או דחכמים לכן אפי` יחיד יכול לעכב שלא יתמנה לש"ץ. ולפ"ז א"ש הכל דהא דבמצות שבגוף א"י לעשות שליח היינו האדם עצמו אבל רחמנא שפיר שויה שליח אפי` במצות שבגוף. ומהרי"ק כתב שפיר שאין ראוי שיהיה שליח להקריב קרבנם שלא מדעתם ורצונם ור"ש ס"ל דאפי` אחד יכול למחות היינו בתחילת המינוי שלא ימנו אותו כיון שאח"כ יהיה שלוחו בע"כ אבל אם הסכים פ"א עליו א"י לחזור מן המינוי והוי ככה"ג דהוא שלוחא דרחמנא ושפיר יכול להוציאו בע"כ ומה"ט אם אין לו טעם הגון עפ"י טובי עיר א"י לעכב בעיקר המינוי וכיון דמהני המינוי מוציאו בע"כ וכן בהזקין וממנה בנו כיון שא"י לעכב בעיקר המינוי מדינא ממילא שפיר מוציאם בע"כ. וניחא נמי מה שהקשו למה צבור מתפללים דל"ש מצוה בו יותר מבשלוחו אלא במשוי איהו שליח באקראי אבל ש"ץ שליחא דרחמנא ל"ש מצוה בו כנלענ"ד ברור ואמת. ולפ"ז אין לדון כאן כלל מצד כל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי דזה שייך רק אם איהו משוי שליח דידיה אבל כאן ש"ץ שליחא דרחמנא יכול רחמנא לשוייה שליח דידן אף דאנן לא מצינו למיעבד וכדאמרינן בריש האיש מקדש מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנאמר נשיא אחד ואף דזכיה מטעם שליחות וקטנים לאו בני שליחות נינהו מ"מ כיון דרחמנא שוייה שליח לזכות לאדם אף דאיהו לא מצי עביד כמו קטן מ"מ שפיר הוי שלוחא דרחמנא ועיין בראשונים שם:

ולפמ"ש יש ליישב קושית כפ"ת בר"ה ל"ד ע"ב בתוס` ד"ה כך שכתבו מכאן פסק בה"ג וכו` בקונטרס משמע לקמן וכו` ולפירוש זה מ"ל דבצבור אם שמעו יוצאים ע"ש והקשה הנ"ל הא בה"ג קאי בכל השנה ובזה לא קי"ל כר"ג רק בר"ה ויו"כ ואם תאמר לפירוש זה לא פליגי ר"ג ורבנן אלא בלא שמעו משני ובהא פסקינן כר"ג בר"ה ויו"כ וכרבנן בכל השנה אבל בשמעו גם רבנן מודו דיוצאים בתפילת הש"ץ א"כ מה הקשו רבנן לר"ג לדבריך למה צבור מתפללים ליקשו לנפשיהו אמאי מתפללים הא יוצאים בשמיעה מהש"ץ ע"ש. ונ"ל דלכאורה קשה למ"ש תוס` בסוכה ל"ח ע"ב ד"ה שמע דאף דילפינן שם מקרא דשומע כעונה מ"מ עונה עדיף ומצוה מן המובחר ע"ש א"כ מה הקשו רבנן לר"ג למה צבור מתפללים הא נהי דיוצאים בתפילת הש"ץ מ"מ עונה עדיף. אמנם לפמ"ש הא ליתא דהא לר"ג יוצאים לפירוש זה אע"ג דלא שמעו וע"כ אינו משום שלוחי דידן דבמצוה שבגוף ל"ש שליחות רק או כמ"ש דתחילת המצוה כך היה דש"ץ יתפלל בעד כל הצבור או דרחמנא שוייה שלוחא דידן ככהנים וא"כ אין עדיפות כלל במה שמתפלל בעצמו ושפיר הקשו למה צבור מתפללים. וכ"ז לר"ג אבל לרבנן שפיר י"ל דבשמעו מש"ץ מודו דיוצאים י"ח משום דשומע כעונה ול"ק למה צבור מתפללים משום דעונה עדיף וכקושיא הנ"ל:

ועונ"ל דהרי אמרינן שם בגמ` לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות דאניסי במלאכה אבל דעיר לא. ולפ"ז לפירוש הנ"ל פלוגתא דר"ג ורבנן בלא שמעו מש"ץ אבל בשמעו גם רבנן מודו דיוצאים בתפילת הש"ץ בגונא דפלוגתיהו בעם שבשדות דאניסי וא"י להסדיר תפילתן אבל בדעיר אינם מודים אפי` שמעו מש"ץ וא"כ ל"ק למה צבור מתפללים דהרי עם שבעיר א"י אפי` בשמיעה מש"ץ אבל לר"ג דעם שבשדות יוצאים אפי` לא שמעו א"כ עם שבעיר אף דא"י בלי שמיעה מ"מ אם שמעו מש"ץ יוצאים לדידיה וכמ"ש הרי"ף שם שפיר הקשו למה צבור מתפללים וא"ש. וזה נראה דעת הטור אשר עמד עליהם בכפ"ת שם דסוס"י קכ"ד כתב מי ששכח וכו` וישמע מש"ץ וכו` אע"ג דאמרינן בפ"ב דר"ה דש"ץ אינו פוטר אלא האנוסים שא"י לבא לביה"כ שאני הכא שכבר התפלל וכו` ומדלא תירץ שאני דאינן שומעי` מש"ץ מוכח דס"ל כפירוש השני שבתוס` דפלוגתא דר"ג ורבנן הוא בשמעו מש"ץ ובסי` תקצ"א כתב דש"ץ מוציא בר"ה למי שהוא אנוס וא"י לבא לביהכ"נ וא"כ דברי הטור סתרי אהדדי ע"ש מה שתירץ והוא תמוה שהרי גם בסי` קכ"ד כתב האנוסים שא"י לבא לביה"כ ולא כתב האנוסים שא"י להסדיר תפילתם מבואר דגם כאן ס"ל דפלוגתיהו בלא שמעו ולפמ"ש א"ש דגם על הטור קשה קושית כפ"ת הנ"ל דהוא קאי בכל השנה ובזה קי"ל כרבנן דאין הש"ץ מוציא ומה מהני שישמע מש"ץ אך לק"מ כתירוץ הנ"ל דרבנן לא פליגי אלא בלא שמעו אבל בשמעו מודו וע"ז ק"ל הא אמרינן לר"ג דש"ץ אינו פוטר אלא האנוסים שא"י לבא לביה"כ וא"כ דוקא בהני מודו רבנן בשמעו אבל באינם אנוסים אינם מודים אפי` בשמעו וכנ"ל. ותירץ שאני הכא שכבר התפלל אבל לר"ג מודה הטור דמוציא אפי` בלא שמעו וכיון דבר"ה ויו"כ קי"ל כר"ג שפיר כתב בסי` תקצ"א דאנוסים יוצאים אפי` לא שמעו כלל מש"ץ ואין כאן סתירה:

והרמב"ם פ"ח מתפילה ה"ט פסק דש"ץ מוציא את השומעים ועונין אמן אבל רק שאינו בקי ולא את הבקי ובה"י פסק דבר"ה ויו"כ של יובל מוציא גם את הבקי ותמה לח"מ וכ"מ שם למה לא חילק דאינו מוציא רק עם שבשדה ולא דעיר וכדאמרינן בגמ`. ולפענ"ד נראה למ"ש הרמב"ם שם הטעם משום שהם ברכות ארוכות ואין רוב היודעים אותן יכולין לכווין דעתם כש"ץ וכו` ע"ש. ולפ"ז תקשי למה לר"ג אינו מוציא רק עם שבשדות משום דאניסי אבל דעיר לא הא דעיר נמי אניסי שאין יכולים לכווין דעתם אלא דז"א דר"ג דלא מחלק בין ר"ה ויו"כ של יובל ובין כל השנה ע"כ לית ליה האי טעמא דמפני שהן ארוכות א"י לכווין דעתם ושפיר עם שבעיר אינו מוציאן אפי` בר"ה אבל להלכתא דקי"ל בכל השנה כרבנן רק בר"ה ויו"כ כר"ג מפני שהן ארוכות וא"י לכווין דעתם א"כ שפיר עם שבעיר אניסי כמו עם שבשדות ויוצאים בתפילת ש"ץ וא"ש. ועיין בכ"מ שתירץ דהא דמחלק בגמ` בין עם שבשדות לדעיר היינו דוקא בכל השנה ולא בר"ה ויו"כ. ולפמ"ש יש טעם נכון בדבר דבר"ה ויו"כ הני דעיר אניסי כמו עם שבשדות בכל השנה וכמ"ש הרמב"ם:

ולפי דברי כ"מ יש ליישב מה שנתקשה בכפ"ת מאי הקשו למה צבור מתפללים הא מסקינן דלא פוטר ר"ג אלא עם שבשדות אבל דעיר לא ולפירוש שני שבתוס` היינו אפי` שמעו מש"ץ וא"כ עם שבעיר שפיר צריכי` להתפלל. ולהנ"ל א"ש דמג"א סי` קכ"ד סק"ג הקשה לכלבו דש"ץ נמי צריך להתפלל בלחש וא"י להתפלל מיד בקו"ר אלא מתוך הדחק א"כ מאי ק"ל למה צבור מתפללים היה לו לש"ץ להתפלל מיד בקו"ר ולהוציאם הא מחויב להתפלל בלחש. ותירץ א"ר שם דודאי מכל השנה ל"ק להו כקושית מג"א רק מר"ה ויו"כ דמותר להתפלל בקול רם כמבואר בסי` ק"א ע"ש. ולפ"ז לדברי כ"מ דבר"ה ויו"כ אין חילוק בין עם שבעיר לעם שבשדה שפיר ק"ל למה צבור מתפללים ולק"מ:

ומה שנ"ל עוד ליישב דעת הרמב"ם משום דבאמת ק"ל לפירוש שני שבתוס` ואשר"י דפלוגתתם הוא בשמעו מש"ץ וכן פירש כ"מ בדעת הרמב"ם א"כ הא דפוטר ר"ג בעם שבשדות משום דאניסי במלאכה הפירוש שאינם יכולים להסדיר תפילתם ועיין בלח"מ שם א"כ אמאי פוטרם ר"ג בכל השנה והא קי"ל בסימן ק` דבכל השנה א"צ להסדיר תפילתו רק בשל פרקים דהיינו ר"ה ויו"כ ומועדות ובר"ח יש שני דיעות עיין בב"י שם ומכ"ש דקשה טפי לדעת כ"מ דהאי חילוק בין עם דשדות לדעיר ליתא כלל בר"ה ויו"כ. ודוחק לומר דבאמת לא פוטר ר"ג אלא בשל מועדות ור"ה ויו"כ אי לא ס"ל ככ"מ דהא כל הסוגיא משמע דבברכות דכל השנה נמי פוטר ר"ג. לכן נ"ל דהא ר"א אמר התם לעולם יסדיר אדם תפילתו ואח"כ יתפלל וע"ז אר"א דמסתברא מילתיה בשל פרקים אבל דכל השנה לא אבל רבין משום ר"ש חסידא אפשר דס"ל דר"א בכל השנה קאמר דצריך לסדר. ועיין א"ר הנ"ל שביקש לצדד דלר"ג באמת כל השנה צריך לסדר ע"ש ומשו"ה שפיר מחלק בין עם שבשדות לדעיר אבל למאי דקי"ל כר` אבא דבכל השנה א"צ לסדר ע"כ ליתא לדר"ש חסידא כקושיא הנ"ל ושפיר לא הביא הרמב"ם חילוק זה וא"ש:

ויש לי קצת תימא על א"ר הנ"ל שכתב דמה שהקשו רבנן למה צבור מתפללים קאי רק אר"ה ויו"כ והלא כתב הר"ן דמה שהקשה ר"ג למה ש"ץ יורד לפני התיבה קאי רק אכל השנה דבר"ה ויו"כ צריך לירד כדי שיתקעו על סדר הברכות שלא אמרו אלא בצבור ע"ש ואם כן רחוק הוא דרבנן קאי דוקא אר"ה ויו"כ ור"ג קאי דוקא אכל השנה וצ"ע:

ועוד יש לי עיון קצת אי פלוגתא דר"ג ורבנן קאי בשמעו מש"ץ אם כן לדעת הרי"ץ גיאת שהביא הטור סי` תקצ"ד דהא דאמרינן סופר מברך ובור יוצא היינו דוקא בבהמ"ז וכל המצות שנהגו להשמיען אפילו ליחיד משא"כ בתפילה שלא נתקנה אלא בלחש ע"ש אם כן מ"ט לא אמרינן בגמ` דמשו"ה בכל השנה אין הש"ץ מוציא את הבקי משום דתפילה צריך להיות בלחש ולא עדיף הש"ץ מאלו הוא עצמו מתפלל בקו"ר ועיין מג"א וא"ר סי` קכ"ד סק"ג רק לאינו בקי מוציא משום דא"א בענין אחר אבל בר"ה ויו"כ דמותר להתפלל בקו"ר כמבואר בסי` ק"א שפיר מוציא אפילו הבקי. ואולי לפמ"ש הב"י סי` הנ"ל בשם פסקי תוס` דמשו"ה משמיעים קול בר"ה ויו"כ לפי שאין רגילין בהם והם ברכות ארוכות ומטעות ולכן משמיעים קול כדי שיוכלו לכוין יותר וילמדו זל"ז ואם כן אפשר היינו דאמרו בגמ` משום דאשוי ברכות ומתפללים בקו"ר ולכן שפיר מוציא גם את הבקי וצ"ע:

ובטור סי` תקצ"א הביא בשם בהע"ט דש"ץ אינו מוציא אלא לשאינו בקי אבל בקי צריך להתפלל בעצמו אפילו בר"ה ותמה ב"י שהוא נגד הגמ` דהלכה כר"ג בר"ה ע"ש. ולפענ"ד דס"ל דיש שני מצות בתפילה. הדיבור והשמיעה ועיין באו"ח סי` ק"א וכפ"ת ר"ה כ"ט ד"ה חש"ו. ולפי"ז בשומע תפילה מש"ץ מסתברא דיוצא מצות שמיעה דהרי שמע אמנם מצות הדיבור לא יצא דל"ש כאן שומע כעונה מטעם שכתב הר"ן בשם ירושלמי ולא מסתברא בתפילה שיהא כ"א מבקש רחמים על עצמו ע"ש ופליגי רבנן ור"ג דלרבנן ש"ץ יורד לפני התיבה רק להוציא שאינו בקי מצות שמיעה אבל מצות דיבור באמת אינו מוציאו אבל לבקי אפילו ידי שמיעה אינו מוציאו כיון דאפשר לו להתפלל בעצמו ויהיה הדיבור והשמיעה כאחד ור"ג ס"ל דאינו בקי יוצא גם חיוב הדיבור דבצבור עשאוהו כברכות של חובה שאעפ"י שיצא מוציא ולהכי מוציא גם הבקי לגמרי וכמ"ש הר"ן דכיון שהוא מוציא את שאינו בקי הא עבדינן ליה לתפילה כברכות של חובה שאפי` יצא מוציא וכיון שכן בדין הוא שיוציא אף את הבקי ע"ש. וע"ז א"ל ר"ג בברייתא כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי. והיינו אודו לי מיהת שכשם שמוציא לדבריכם שאינו בן מצות שמיעה כך מוציא את הבקי עכ"פ מצות שמיעה ובזה הודו חכמים לר"ג בר"ה ויו"כ דמוציא את הבקי מצות שמיעה ולא מצות דיבור ושפיר כתב בהע"ט דבקי צריך להתפלל בעצמו כדי לקיים מצות תפילה גם בדיבור וא"ש:

ומה שהביא מעלתו ראיה מב"ק ק"י דקאמר סד"א כי חס רחמנא עליה דכה"ג לקרובי הוא אבל לשויא שליח לא מצי משויא קמ"ל אינו ראיה כלל דשם הפירוש עפמ"ש הרמב"ם פ"ב מאבל ה"ו כמה חמורה מצות אבילות שהרי נדחה לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהם ויתאבל עליהם שנאמר כי אם לשארו הקרוב אליו וכו` ועיין בכ"מ ריש הלכות אבל ולפ"ז על כה"ג חס רחמנא שלא ינהג אבילות רק יטרד בקודש ועיין רמב"ן פרשת שמיני ופרשת אמור ובחינוך שם וכ"ז אם הוא מקריב בעצמו אז הוא שוכח אבלו אבל אם משוי שליח אם כן הוא עדיין טרוד באבלו אם כן לא התירה לו תורה כלל וזה דומה למ"ש בית מאיר אה"ע סי` ה` דלענין מלאכת שבת ל"ש יש שליחות לנכרי לחומרא כיון דעכ"פ גופו של ישראל שובת וה"נ גופו מ"מ מתאבל ובזה לא התירה לו תורה להקריב אונן וא"י לעשות שליח וזה פשוט:

ובזה אמרתי דבר אמתי לפענ"ד ליישב דברי תו"כ פרשת אמור דאיתא שם יאמר לאמו ומה ת"ל לאביו וכו` אלו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע אביו חזקה מנין ת"ל ולאביו ובק"א שם מביא שבתשובות רשב"א תמה ע"ז הא מטמא ממנ"פ אם אביו הוא שפיר מטמא ואי לאו אביו הוא הרי הוא ממזר ואינו מוזהר על הטומאה ע"ש. ולדברי הרמב"ם הנ"ל דטומאה הותרה רק משום מצות אבילות וביאר הדבר יותר הרא"ה בחינוך ר"פ אמור כאשר כתב טעם בטומאת המת ואיסור הכהנים לטמאות למת כתב ראוי באמת למשרתי הש"י להתרחק ממנו זולתי בקרובים שהותר להם כי אחיהם בשרם הוא וכל דרכי התורה דרכי נועם ונתיבותיה שלום ולא רצתה לצערם כ"כ כי יחם לבבם על הקרוב המת שלא יוכלו להתקרב תוך האוהל אשר הוא בתוכו ולשפוך את רוחם ולהשביע נפשם בבכי עליו ע"ש מבואר שהותר להם הטומאה כדי שינהגו אבילות ויקל צערם הגדול. ולפ"ז אני אומר סברא ישרה דכבר כתב ש"מ דרוב אינו רק ספק אלא דתורה החשיב ספק זה כודאי אם כן כ"ז מה שנוגע לד"ת אבל בענין חום הלב על קרובו המת ודאי לא יחם לבבו על אביו שהוא ספק דילמא לאו אבוהי ואף דלענין ד"ת אזלינן בתר רוב מ"מ לדידיה ספק הוא כמו על אמו שהיא אמו בודאי ואם כן שפיר הו"א דלאמו הותרה טומאת כהנים מטעם הרא"ה הנ"ל אבל לאביו כיון שאין נפשו עגומה כ"כ כיון שהוא מסופק אם הוא אביו לא הותרה כיון שאצלינו עפ"י ד"ת הוא כהן וודאי ואינו ממזר דהא לד"ת אזלינן בתר רוב אף שהוא מסופק ולהכי צריך לאביו וא"ש:

ומידי עברי בסוגיא זו נ"ל לתרץ קושית תוס` דהכא קאמר אכילה גסה לאו כלום הוא ובנזיר כ"ג גבי פסח אמרינן נהי דמצוה מן המובחר לא הוי מצוה מיהא הוי. ולענ"ד למה דאמרינן בחולין קל"ב ע"ב דמתנות כהונה אינן נאכלות אלא צלי ובחרדל משום דכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ע"ש א"כ דוקא גבי מתנות כהונה כאן שפיר קאמר דאכילה גסה לאו כלום הוא משום דלא הוי למשחה לגדולה אבל גבי פסח דלא כתיב למשחה שפיר הוי מצוה ועיין במל"מ פ"ד מיסוה"ת בשלכד"א אם מקיים אכילה לענין מצוה. ובזה מיושב קושית תוס` מנחות מ"ח ד"ה חטא שהקשו יזרוק כדי לאוכלן חי דכה"ג תנן פרק שתי הלחם דף צ"ט ולפמ"ש ניחא כיון דחי הוי שלכד"א עיין פסחים כ"ד ע"ב בתוס` ד"ה פרט א"כ לא הוי למשחה לגדולה ואין בזה קיום מצוה ולא מקרי כדי שתזכה והא דבדף צ"ט הבבליים היו אוכלין אותו חי היינו כדי שלא יבא לידי נותר:

ומה שצל"ע בסוגיא דרש"י כתב ועבודתה ועורה לאנשי משמר דכיון דלא חזי לאכילה לא מצי משוי שליח לאכילה והלא אפי` חזי לאכילה א"י לעשות שליח לאכילה כמו שא"י לעשות שליח לאכול מצה עבורו כמ"ש תוס` רי"ד הנ"ל. שוב מצאתי בהגהות מהרצ"ח שהתעורר בזה וגם התעורר מתוס` סוכה מ"א דאכילת קדשים אינה מצוה דרמיא על כהן פרטי ע"ש. אבל לק"מ דודאי אם כהן העובד חזי לאכילה וזוכה במ"כ מותר ליתנם אח"כ לכל כהן שירצה וא"כ כי נמי משוי שליח לעבוד בשבילו והוי כאלו עבד הוא זוכה לו השליח בעבודתו במ"כ וממילא יכול השליח לאכלם ברצון המשלח אבל כיון דלא חזי לאכילה לא מצי משוי שליח לאכילה היינו שהשליח יזכה לו בעבודתו במתנות לאכילה כדי שיאכלום השליח ואין הכונה שעושה שליח לאכול בעבורו אלא שעושה שליח לזכות במתנות לאכילה ע"י עבודתו וא"ש:

וד"ת משיכה קונה ובעיוני בזה נמשכו הדברים למה שאינו נוגע לענין דיני דנ"ד אבל סוף דבר הכל נשמע שאין רשות אם זה שכבדו הקהל אינו ראוי לש"ץ לכבד אחר תחתיו אם אין הקהל מרוצה. ומי ששמו שלום ישים עליכם ברכה ושלום ואל תפנו אל דברי ריבות. ותפילתכם יעלה לפני בוחן לבבות. להכתב ולהחתם עם שאר ישראל בספרן של צדיקים. לחיים טובים דשנים ורעננים. עדי נעלה לציון ברננים. ידידכם אוהבכם:

עמרם הק` בלוהם בק"ק הנ"ל:

+ משנת העמרמי - הערות הגאון רבי מנשה הקטן שליט"א, סוף ד"ה על דבר: עיין שו"ת שער אפרים סי` ל"א. ד"ה ומידי העלה דהא דהבבלים הי` אוכלין אותו כשהוא חי (מנחות צ"ט) היינו כדי שלא יבא לידי נותר עיין הרש"ש בגמ` מנחות שם שפי` ג"כ דברי הגמ` הכי ועיין רא"ש נדרים דף ד` דבקדשים איכא ב` מצות, א) שלא יבא לידי נותר ואחת מה שנאמר ואכלו אותם אשר כפר בהם אמנם מדברי התוס` שם משמע להדיא דיצאו ידי מצוותם ג"כ. ובתשובה אחת כתבתי בזה להגאון הישיש מוהר"י וועלץ זצלה"ה וז"ל: ועתה אבא להשתעשע בקצת בדבריו היקרים בהא מתני` דמנחות דהבבלים היו אוכלים אותו כשהוא חי מנחות צ"ט ובספרי הדל שו"ת ח"ג סי` רי"ח דנתי בזה אי קיימו באכילתן מ"ע דאכילת קדשים והבאתי מדברי הרש"ש ז"ל דס"ל דלא קיים בזה מ"ע דאכילת קדשים דהוה שלא כדרך אכילתן ובמל"מ פ"ה מה` יסוה"ת ה"ח נסתפק אי יוצאין ידי מצות עשה שלא כדרך אכילתן ונפשט ספיקן דלא יצא וכן הכריע השעה"מ בראיות נכוחות ע"כ וכ"ג עיניו משוטטות בחי` מרן בעל ח"ס ז"ל על סוגיות הש"ס (דף מ"ד בדפי הספר) שהקשה ג"כ איך יצאו מ"ע דאכילת קדשים באכילת שעיר חי שהוא שלא כד"א, וכתב דמזה נפשטה לדעתו ספיקו של המל"מ פ"ה מהיסה"ת ונימא בברור דנהי דבאיסורי מאכלות אין לוקין אלא כד"א מ"מ במ"ע יי"ח אכילה אפילו באכילה כל דהו שלא כד"א ומיחס הוא דחס רחמנא שלא ללקות אא"כ אוכל אכילה ברורה, ודחה ראיות שעה"מ שהביא דלא יצא. ברם בתשובה אחת כתבתי בדברי הרש"ש מנחות הנ"ל ובדברי התוס` והגמ` וממילא רוחא לן שמעתתא גם לישב דברי המל"מ ושאין מדברי הגמ` הנ"ל ראי` לדברי רבותינו האחרונים ז"ל לא להיתר ולא לאיסור וז"ל שם הביא דברי הרש"ש מנחות ק` דמה שמזכירין הבבליים לגנאי על שאוכלין השעיר חי אע"ג דמצוה קעבדי מדלא קאמר מקיימי מצות עשה דואכלו משמע דלא מקיימי מ"ע באכילה שלא כדרך אכילתן. ולפענ"ד נראה לפמ"ש הר"ן יומא דף ע"ח דהני מיני שאין בהם איסור נעילת הסנדל אין בהם משם איסור הוצאה ביוה"כ לפי שהמנעל אסור ביו"כ ודרכן של בנ"א לצאת באותן המינים לא הוי כמשאוי רק דרך לבישה להאי יומא ע"ש באריכות, מבואר דאף דבכל השנה מנעל כזה הוי משאוי אבל ביו"כ כיון שא"א באחר ובו יוצאין העולם הוה דרך לבישה ליומא דן ומרן בשו"ת בית שערים או"ח מיישב בזה קושית המג"א סי` תע"ה היאך מברכין אמרור הא הוי שלא כד"א ותי` כיון דבלילה זו דרך כל ישראל לאכול מרור חי למצות מרור ממילא שפיר הוה דרך אכילתן לילה זו ע"ש. ולפ"ז אומר אני דצדקו דברי התוס` מנחות דהבבליים מקיימי מצות ואכלו אותם בבשר חי ממש ודלא כרש"ש, ואף דאכילת בשר חי הוי שלא כד"א בשאר ימים אבל כיון דבליל יו"כ שחל להיות בע"ש אסור לבשל וא"א באופן אחר רק לאכול כשהוא חי וצריך לאכול השיעור לקיים מצות אכילת קדשים וגם שלא יבא לידי נותר א"כ מקרי דרך אכילתן אפילו בשר חי לאותו הלילה כיון דזה דרכן בלילה זו, וכדעת הר"ן הנ"ל. שנית נראה לומר בדיוק לשון התוס` שכתבו שם ששונאין אותם לפי שהורגלו עצמן כמו כן לאוכלן חיים אף בכל השנים דמיחזי כרעבתנותא ע"כ, ודבריהם צ"ב חדא דמנ"ל שכן הורגלו גם בשאר השנים ובגמ` לא אמרו אלא ביו"כ שחל להיות ע"ש, ותגדל התימה לדעת הרש"ש ודעימי` דבאכילה כזו לא מקיימי מצוה א"כ אמאי הניחו ב"ד אותן לאכול בשר חי בכל השנים ולבטל מצות אכילת קדשים א"כ בני מלקות הן ולא רק ששונאין אותן, אבל נראה לומר דודאי מי שאינו רגיל בכך ואינו אוהבו ואכל בשר חי כסתם בני אדם הוי אצלו שלא כדרך אכילתן אבל מי שרגיל בכך והורגל עצמו לאכול בשר חי כיון שדרכו בכך הוי כדרך אכילתן שכך דרכו לאכול לעולם, ולפ"ז אתי שפיר מאד וקושיא חדא מתורצת בחברתה דכתבו התוס` דקיימי המצוה באכילתן חי אלא דהי` קשיא להו דהוי שלא כד"א וכדי שלא תקשה לך דהוי שלא כד"א וע"ז תי` דזה אינו שהרי הורגלו כך גם בכל השנים א"כ בדידהו אכילת בשר חי הוי כדרך אכילתן וא"ת א"כ אמאי שנאו אותן לכן פי` התוספות דשונאין אותן דמחזי כרעבתנותא עכ"פ בכל השנים אף דליכא איסור מכח מבטל מ"ע דאכילת קדשים אבל עכ"פ מיחזי כרעבתנותא, וזה לפענ"ד נכון מאד ומיושב דאמאי אינן בני מלקות. ובזה נראה ליישב דעת הפלתי שכתב דבר חי או קודם שנתבשל כמאב"ד הוי שלא כד"א והמנ"ח מצוה ז` תמה עליו מגמ` מנחות הנ"ל דהכהנים אוכלין אותו כשהוא חי והוי דרך אכילתן ולפמ"ש אין כאן התחלת קושיא דודאי בשר חי לכל אדם הוי שלא כד"א וכדעת הפלתי ושאני הכא דעיקר אכילה בכך או משום דהבבליים הורגלו בכך והוי כדרך אכילה. איברא דאמנ"ח יש לתמוה הרבה מגמ` פסחים כ"ד ע"ב כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן למעוטי מאי אמר ר"ש ב"א למעוטי שאם הניח חלב חי על מכתו שהוא פטור ועיין תוס` שם דבשר בהמה קשה ודאי הוה שלא כד"א, וכן מבואר במרדכי, ועיין או"ח סי` ש"ח סעי` ל"א וירושלמי עירובין פ"ג ה"א וק"נ פ` מפנין ומבואר עכ"פ דבשר חי מקרי שלא כד"א ונמצא סתירה גדולה מש"ס מנחות לש"ס פסחים ולפמ"ש אתי שפיר ודברי המנ"ח צע"ג. ולשיטת הרש"ש ודעימיה יש להקשות לפי מה דקיימא לן בש"ע דאכל אוכלים שאינם ראויים ביו"כ פטור עליהם ולדעת הראבי"ה מותר אף לכתחילה ונחלקו האחרונים ז"ל באכל שלא כד"א דעת הט"א דחייב אבל דעת הרבה אחרונים דשלכד"א פטור איו"כ ומעתה לדעת הפוסקים דאכילת הבבליים היה שלא כדרך אכילתן תקשה למה לא אכלוהו חי ביו"כ עצמו והמתינו עד מוציו"כ כיון דאכלו אותו שלא כדר"א ואינו חייב עליו ביו"כ ולא הוי רק מדרבנן ואין שבות במקדש. איברא דקושיא זו כ"ש שתקשה להפוסקים דס"ל דיוצאים ידי מ"ע באכילת שלכד"א א"כ הרי איכא כאן מצות עשה של אכילת קדשים ביו"כ ואיסור דרבנן לאכול ביו"כ שלכד"א א"כ יבא איסור דאורייתא וידחה איסור דרבנן של אכילת שלכד"א ויאכלוהו ביו"כ עצמו, ועיין רא"ש נדה מ"ג ע"א אוחז ס"ד והתניא ר"א אומר כל האוחז ומשתין כו` כתב הרא"ש פירכא זו תמוה בעיני כיון דכתיב קרא משמרת תרומותי וצוה הכתוב לשמור אותה שלא תטמא וכי בשביל חכמים שאמרו כאלו מביא מבול לעולם לא ימנע מלטמאות את התרומה וצ"ע ע"כ והכ"נ תקשה וכי בשביל דרבנן שאמרו שלכד"א אסור ביו"כ ימנע ולא יקיים מצות אכילת קדשים שהוא מצות עשה ואפילו לפי מה שראיתי שם על הגליון לישב קושית הרא"ש לפי דעת ב"י שהביא הזוה"ק הביאו בשו"ע דעון זה חמור מאד מכל עבירות שבתורה או משום דהוה שב ואל תעשה כמ"ש יבמות דף צ` ע"ש מ"מ הכי עדיף משום דאין שבות במקדש, וא"כ תקשה אמאי לא אכלוהו ביו"כ עצמו. ובהדי שותא נפל בלבאי קושיא נאה לפי דעת הח"ס דס"ל דשלכד"א יוצאין ידי מ"ע א"כ לדעת הרמב"ם דס"ל דמצות עשה לאכול כזית פת בשבת א"כ יוה"כ שחל להיות בשבת יתחייב לאכול כזית פת שלכד"א ויקיים המצוה של אכילת פת בשבת ולא יעבור על אכילת יו"כ שהרי שלכד"א הוא וכ"ש כזית דאכילת כזית ביו"כ לכ"ע אינו אלא חצי שיעור דהרי חיוב אכילה ביו"כ הוא ככותבת וא"כ אכילת כזית אינו אלא חצי שיעור וא"כ אכילת חצי שיעור שלא כד"א אולי לכ"ע הוי מותר במקום מצוה עשה א"כ יתחייבו לאכול בכל יו"כ שחל בשבת פת שלא כד"א ויקיימו המצוה ואיסור ליכא. ובתשובה אחרת הארכתי בכעין קושיא זו שהקשו הפלתי סי` ק"י לר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מה"ת כשחל יו"כ בשבת יהיו מחויבים לאכול כזית פת ביוה"כ דהרי שיעור אכילת יו"כ ככותבת שהוא גדול מכזית וכן הקשה בצ"צ החדשות סי` ל"ו, והפלתי הביא שם ראי` מקושיא זו לדעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ועיין שו"ת בית שערים למרן או"ח סי` ש"ג אלא דלדידי תקשה אפילו לר` יוחנן דס"ל ח"ש אסור מה"ת מ"מ שלא כד"א לכ"ע ח"ש מותר מה"ת שהרי אפילו שיעור שלם שלכד"א ליכא איסור חיוב וכ"ש ח"ש דנחות דרגא הוא א"כ יקיימו מצות אכילת יו"כ שלכד"א. וכעין זה כתב הב"י סי` תרי"ב בשם ראב"י דבאוכלים שאינם ראויים אף דאסור מה"ת מ"מ ח"ש מותר בהם משום דלא חזל"א למלקות ע"ש. ועיין בי"ש למרן או"ח סי` ר"ד דזה הוא סברת רבינו יוסף בתוס` כאן דהוא נוטל"פ והוי שלכד"א. אבל אי נימא דשלא כד"א אינו יוצא ידי מצוה וכדעת המל"מ אתי שפיר, וא"כ לכאורה יהי` מזה ראי` דלא יצא בשלכד"א. אלא דבתשובה הנ"ל הבאתי שם קושית הפלתי והארכתי לישב קושית הפלתי והצ"צ הנ"ל דיו"כ שחל להיות בשבת ליכא חיוב על היום לאכול פת ולא דמי לשאר שבתות דהכי גברא לא נתחייב באכילת פת שהרי צותה התורה ועניתם מ"מ לא נתקררה לי דעתי בזה לענין אכילת קרבן דודאי איכא חיוב אכילת קרבן גם ביו"כ אלא שאין הכהנים יכולין לאכלו דאם לא היה מצוה באכילתו ביום הכפורים א"כ הי` נפסל בהיסח הדעת עד הלילה ולא היו תו מותרין לאכלו אע"ג דאיכא מצוה באכילתו ביו"כ עצמו דהכא המצוה על הקרבן שיאכל ולא על הגברא לאכול דכל כהנים יכולין לאכלו וליכא חיוב על כהן זה דוקא כמובן וכ"ש לפמ"ש בתו"כ פ` צו פ"ז ביום הקריבו את זבחו יאכל מצוה לאכול ממנו ביום הראשון יכול כולו ת"ל וממחרת אי ממחרת יכול מצוה לאוכלו לשני ימים ת"ל והנותר אם הותיר הותיר ע"כ, ופי` הרמב"ן ז"ל דהכוונה בזה בעבור שאמר הכתוב ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת והיה במשמע שתהיה מצוה שיאכל בשני ימים יאכל מקצתו ביום וישאר קצתו למחר ולפיכך חזר לבאר והנותר ממנו בראשון יאכל וממחרת אבל מצוה שיאכל ממנו בראשון הכל והנותר ממנו במקרה יאכל במחרת ע"ש, וא"כ לפי דעתו עיקר מצות אכילת הקרבנות הוא ביום הראשון ושעיר יו"כ נמי אם היינו יכולין לאכלו ביו"כ הוי עיקר מצוה לאכלו ביו"כ ואי נימא דשלכד"א יוצא ידי מצוה א"כ הכהנים הבבלים היה להם לאכול ביו"כ עצמו וידי יו"כ לא עברו בזה וכנ"ל. אלא דיש לחקור בנאכלין ליום ולילה אי שייך בהו נמי דין דיום הראשון כלומר שמצוה לאכלו ביום הראשון קודם הלילה וכמו בנאכלין לשני ימים ולילה אחד מצוה לאכול ביום הראשון והנותר יאכלו ביום השני הכ"נ בנאכלים ליום ולילה נימא דמצוה לאכול הכל ביום זבחו שהוא ביום הראשון ואם יותר יאכלנו בלילה עד חצות ואי נימא דבנאכלין ליום ולילה ליכא מצוה יש ליישב הא דתו"כ אף דודאי משום זריזין מקדימין איכא לעולם אבל הראשון קשה ועכ"פ משום זריזין מקדימין היה להו לאכול ביו"כ גופיה וצ"ע. שבתי וראיתי בש"מ זבחים נ"ו ע"ב בשם מהר"פ דעיקר מצוה לאכלו ביום הראשון אע"פ שנאכלים ליום ולילה ע"ש הרי מבואר דס"ל להר"פ ז"ל דאפילו לנאכלין ליום ולילה עיקר מצוה לאכול ביום זביחה שהוא יום הראשון ושפיר אצתמיד סברתי ונפשטה החקירה דלעיל ואף שהמציין שם ציין נראה דצ"ל אע"פ שנאכלין לשני ימים אנן בתר גירסתן אזלינן ובס` ענפי ארז ערך אכילת חטאת האריך בזה ואין לי ספרו לעיין בו. והנה בספר אור שמח פליג ארמב"ן דאין שום הוכחה מתו"כ דעיקר המצוה שיהא נאכל ביום זביחה רק אם נותר למחר מותר לאכול והוא מפרש התו"כ שיכול שיהא המצוה להותירו ולאכלו בשני הימים ת"ל והנותר אם הותיר הותיר אבל מצוותו שווה בכל זמן ע"ש פ"י ה"ו ממעה"ק אמנם אנן אהבנת הרמב"ן ז"ל סמכינן ולדידיה שמעינן ומה גם כי התוס` ר"פ בש"מ הנ"ל הכי ס"ל. וכן נראה מדברי הראב"ד בהשגות על מס` פסחים שהשיג הבעה"מ שם (דף נ"ט) בהא דאמר ר` ישמעאל אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה שטובל ואוכל קדשים לערב ופי` דאין ערב ממש אלא כיון דבתר תמיד הוא דקא אכיל קרי ליה אכילת ערב ולאשמעינן נמי דבשלמים דאתמול ובחטאת דיומא אכיל אבל בשלמים דיומיה כיון דאית ליה שהות למיכל למחר לא דחי עשה דהשלמה עכ"ל בעה"מ. והראב"ד ז"ל השיג עליו א"א אדרבה איפכא מסתברא דלהכי נקט לערב לאשמעינן דאפילו אכילת שלמים דיומיה דאית ליה שהות למיכלינהו למחר ואית ליה ערב ובקר אפ"ה דחי עשה דאכילה דידהו לעשה דהשלמה ואי לא תני לערב הו"א דוקא לשלמים דאתמול דדחיק להו זימנא ולית להו ערב ובהכי מיתרצא כולה מלתא שפיר דהא לערב לאו למימרא דבעי הערב שמש אלא לאגמורי דאפילו בהנך קדשים דיומיה דאית להו ערב ובקר דחינן להאי עשה דהשלמה ע"כ ע"ש. מבואר מדברי הראב"ד ז"ל מפורש דאפילו קדשים דיש להם זמן בלילה מ"מ דחינן עשה משום לאכול ביום זבחו ומבואר מדברי הראב"ד ג"כ כדברי הרמב"ן ז"ל ואפילו לדעת בעה"מ נראה דלא פליג בעיקר דינא דודאי מצוה איכא לאכול ביום זבחו ועכ"פ זריזין מקדימין איכא אלא דס"ל דלא אלים בשביל זה עד דנימא בו עשה דוחה לא תעשה ולהראב"ד אלים עד דאמרינן בו עשה דוחה לא תעשה וא"כ כ"ש דבדידן היו יכולין הבבלים לאכול שלכד"א ולצאת ידי המצוה. איברא דמעיקרא דדינא פירכא שהרי קיי"ל כל מקום שיכול לקיים שניהם לא אמרינן עשה דוחה לא תעשה א"כ לכאורה תקשה למה אמרינן כאן דעשה דוחה לא תעשה כיון דיכולין לאכלו שלא כד"א ולא לידחי עשה ל"ת אמנם דא בורכא הוא שהרי מצוה לאכול למשחה כדרך שהמלכים אוכלים ושלכד"א אסור לאכול קדשים ולא תקשה א"כ גם בדידן אסור שלא כד"א דזה אינו אלא היכא דאפשר לאכול באופן אחר אבל היכי דא"א באופן אחר ליכא בזה משום למשחה שלא יאכלו הכהנים הבשר כלל וא"כ בדידן קושיא במקומה עומדת. עוד יש להעיר לפי דעת מרן הח"ס ז"ל דיוצא שלא כד"א ידי מ"ע א"כ אמאי פסק הרמב"ם ז"ל דאינו יוצא במצה של טבל וכן בשאר איסורין הא יכול לצאת במצה של טבל ובשאר איסורין כגון שיאכלם שלא כדרך אכילתן דאיסורא ליכא אלא מדרבנן עכ"פ ויוצא ידי חובת מצה וגם מה שהקשו תוס` קידושין בשם ירושלמי ויאכלו מעבור הארץ, והקשו דנימא עשה דוחה לא תעשה ותי` דעשה דקודם הדיבור שאני, והאחרונים פלפלו עליהם ולפי חידוש הח"ס ז"ל לא היו צריכין לכל זה דהרי היו יכולין ליקח מצה של חדש ולאכלה שלא כדרך אכילה ולצאת ידי מצה ואיסורי דרבנן התם ודאי אכתי לא היו וא"כ היו יכולין לכתחלה לעשות כן ומדלא תי` התוס` כן מבואר דס"ל דאינו יוצא ידי חובת מצה שלא כד"א וא"כ הכ"נ בכל מ"ע וממילא יש לפשוט מזה חקירת המל"מ לאידך גיסא דאינו יוצא אבל אי נימא דאינו יוצא ממילא לא תקשה נמי הא שהקשינו לעיל דיאכלו ביו"כ עצמו. וכ"ש לדעת התוס` מנחות דס"ל דהבבלים קיימו גם המצוה א"כ כ"ש דהיה להם לאכול ביו"כ גופיה ולקיים המצוה של ואכלו דעיקר מצותו ביום ראשון ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לא יצאו בזה וכנ"ל. עוד נראה לומר לפמ"ש תוס` חולין קל"ב ע"ב ד"ה אין שהקשו דבזבחים אמרינן דכהנים רשאין לאכול קדשים ולשנותם כרצונן ע"ש דף צ` ובגמ` חולין כתבו דדוקא צלי ותי` דודאי כמו שטוב לו ונהנה יותר מצי אכיל להו אבל אדם שטוב לו צלי כמבושל ושלוק יאכל צלי שהוא דרך גדולה יותר ע"ש, מבואר דכהנים רשאים לשנות בכל הקרבנות ולאכלם כפי רצונם מה שנהנים יותר וזה מקרי למשחה ולא אמרינן צלי עדיף אלא למי ששאר ההנאות שוין לו לצלי ע"ש. ולפ"ז אתי שפיר דהבבלים היו רגילין לאכול כן בשר חי בכל השנים וכיון דהיו רגילין כן א"כ לדידהו הוה כדרך אכילתן ואפילו למשחה מקרי בהו כה"ג ולכן ודאי שיצאו באכילת השעיר מצות עשה דלדידהו הו"ל כדרך אכילתן והנאתן ומקרי למשחה. ובזה יש ליישב עוד תמיה שהקשינו בדברי התוספות מנחות הנ"ל שנתנו טעם שהיו שונאים אותם מפני שהורגלו בו בכל השנים והקושיא דהאיך אכלו כן בכל השנים הא בעי למשחה וליכא ואפילו נימא דהוה בהו דרך אכילה אכתי למשחה בעי שהוא צלי, ולהנ"ל אתי שפיר מאד דאדרבה התוס` רצו ליישב קושיא זו דהאיך יצאו בזה מ"ע דאכילת קדשים הא הוה שלא כד"א או עכ"פ חסר למשחה, ותי` דהבבלים היו עושים כן בכל השנים עד שהורגלו בה כ"כ שלדידהו כבר הוה למשחה ג"כ שכן נהנו מאכילה יותר משאר אכילות אלא ששונאים אותם דמחזי כרעבתנותא אחר שהורגלו כל כך באכילת בשר חי שזה אצלם יותר למשחה משאר כל הנאות כצלי או שלוק ומבושל וזה ודאי מיחזי כרעבתנותא ולכן היו שונאין אותן אבל ידי אכילה יצאו כיון דזה הוה להו כדרך אכילה ולמשחה ג"כ איכא ע"כ העתק ממה שכתבתי בתשובה הנ"ל עם קצת תוס` שנתחדש באמצע הכתיבה בס"ד. ולפ"ז ג"כ אין ראי` מכאן להכרח הח"ס ז"ל דיוצא שלא כד"א דאדרבה הרי כאן דרך אכילתן הוא להם ואפילו למשחה איכא בהו. ובזה נראה ליישב עוד דיוק עצום דבאמת יש להקשות אמאי רק הבבלים היו אוכלים אותו כשהוא חי ולמה לא מצאו גם שאר כהנים שלא היו בבלים שיאכלו עכ"פ מן השעיר כדי שלא יבא לידי נותר וכי לא מצאו עוד כהנים יראי ה` שיהיה כבוד שמים יקר בעיניהם שלא יבא הקרבן לידי נותר ולא עוד אלא שעדיין שונאים אותם בשביל זה אבל לפמ"ש אתי שפיר מאד דשאר כהנים ודאי לא היו רשאים לאכלו משום דבהם הוי שלא כד"א ועוברין אלמשחה והפסד קדשים אבל הבבלים שהיו רגילים לאכול כשהוא חי בכל שנים ממילא הם היו אוכלין אותו כשהוא חי אלא ששונאים אותן על שהיו עושים כן בכל השנים דמחזי כרעבתנותא בכל השנים ולא במוצי"כ. ונתתי את לבי לחקור בדברי הכת"ס אשר העיר לן כ"ג שכתב באו"ח סי` צ"ו ד"ה ועוד אביא לי ראי` דא"י שלכדה"נ מש"ס מנחות מ"ח ע"א דל"א חטא היום בשביל שתזכה למחר, והקשו בתוס` תימה יזרוק כדי לאוכלן חי דכה"ג תנן פרק שתי הלחם (לקמן צ"ט ע"ב) וי"ל דאין זה זכות ואין לחטא בכך, וכתב הכת"ס ז"ל דע"כ משום דהוה שלכד"א ולכן אין זה זכות והעט סופר סוגיא דכבשי עצרת פרט א` הקשה עליו מה שסיים דמשום שלא יהא נותר הו"ל חטא היום בשביל שתזכה שלא תעבור למחר בב"ת, ותמה העט סופר כי בלילה יוכל לאכול במבושל ויקיים העשה ולא רק שלא יהא נותר ולפ"ד הח"ס ז"ל צ"ע, וקושית העט סופר ממרן הכת"ס יכילנא לתרץ לפי מה שהבאתי לעיל דדעת הראשונים ז"ל דעיקר מצות אכילת קרבן ביום ראשון וא"כ נמצא דבלילה הוא רק כבר כדי שלא יבא לידי נותר וא"כ שפיר כתב הכת"ס דהו"ל חטא שלא יבא למחר לידי נותר דאפילו יבשל בלילה אבל מ"מ אינו מקיים כבר בזה מצות אכילת קדשים, אלא דצ"ע דנראה אף דעיקר מצוה בראשון מ"מ איכא מצוה גם בלילה, או בשני בשלמים אלא דעיקר מצוה בראשון ואף שראיתי לקצת אחרונים שאזלי בתר איפכא בשיטת הרמב"ן מה שנלפענ"ד כתבתי. אמנם מה שכתב מרן הכ"ס ז"ל דאכילת בשר חי הוי שלא כד"א אפילו לאנשי אלכסנדריא לפענ"ד צ"ע דא"כ יהיו דברי התוס` סותרים דלקמן כתבו דאנשי אלכסנדריא היו אוכלין אותו חי ויצאו בזה ידי חובת מצה וכמו שכתבתי לעיל וא"כ ס"ל דאכילת בשר הוי כד"א ואיך יהיו דבריהם סותרים ופלא דמרן ז"ל לא הרגיש בזה, גם מה שכתב עוד שם מרן הכת"ס ז"ל דאין למדין מקדשים ומתנות כהונה משום דבעי למשחה כדרך שהמלכם אוכלים הנה הראתי לדעת לעיל דלבבלים הכ"נ דזה מקרי למשחה לפי שיטת התוס` חולין הנ"ל. וכרגע נראה עוד ראי` מוכרחת מגמ` ברכות ל"ב ע"ב דאמר רבא כס פלפלי ביומי דכפורי פטור כס זנגבולי פטור ופרש"י כל דבר שאדם אוכל שלא כדרכו מקרי כסיסא ועיין שם לקמן בסמוך הכוסס את החטה והכוסס את האורז וכו`, מבואר דכל דבר שאדם אוכל שלא כדרכו מקרי כסיסא וא"כ אי נימא דאכילת בשר חי מקרי שלא כדרך אכילתן הי` לו לומר הבבלים היו כוססין אותו כשהוא חי ומדאמר היו אוכלין אותו משמע באמת דכדרכו הוא אצלם, וז"ב. וכ"כ עוד רש"י כתובות ע"ז ד"ה אכסוהו שערי האכלוהו שעושים כבהמה כל הנאכל שלא כדרכו קרי ליה כוסס ע"ש, והנה מבואר דכל כוסס הוא שלא כדרכו. ובהא נמי מיושב נמי קושית האחרונים על קושית ירושלמי שבתוס` קדושין הנ"ל שהקשו דמאי מקשו הירושלמי ליתי עשה ולידחי ל"ת והא אינה מצה ראויה לז` שהרי אחר שאכל כזית אסורה משום חדש ואי נימא דשלכד"א יצא מתורת חדש מתורץ הכל דכה"ג הוה ראויה כל ז` דשלכד"א מצה מותרת היא דליכא איסור חדש. ועיין בית שערים או"ח סי` שמ"א. שוב ראיתי שכבר קדמני בקצת דברים בתשו` מהרי"א יו"ד ס` ק"כ וקכ"ז ע"ש והנאני. וראיתי לכ"ג שציין קצת ראי` לדבריהם מפסחים דף ע"א שעירי הרגלים חי` נאכלין ושמחה בחי ליכא ע"כ אין זכות כל כך ע"כ, ובאמת כי אין זה קצת ראי` אלא ראי` ברורה לפי הסלקא דעתן אבל כד דייקינן אדרבה ראי` זו לסתור הוא דהרי אמרו שם בגמ` ועוד כהנים אוכלים וישראל במה שמחים, ופרש"י ועוד נהי נמי דיש שמחה בבשר חי הרי חטאות אין נאכלות אלא לכהנים והן אוכלין וישראל במה ישמחו ע"כ מבואר מדברי רש"י דהאי ועוד הוא להכחיש סברת רבא הראשונה דבאמת איכא שמחה גם בבשר חי, הן אמת דרבינו חננאל פי` האי ועוד אלו היתה בהן שמחה הכהנים אוכלין וישראל שמחים א"כ תשובה שניה אינה מכחשת ראשונה אבל לפי` רש"י קשה ולכן לולי דמסתפינא הו"א דבאמת לא ידענא מאי זה ספקא וכי במציאות פליגי אי יש שמחה בבשר חי או לא אבל נראה דתרווייהו לישנא אמת דודאי מן הסתם לרובא דעלמא אין שמחה בבשר חי אלא כל זה לסתם בנ"א אבל להמורגלים בבשר חי ודאי דאיכא שמחה גם בבשר חי וכמו הבבלים, שלהם הוה בשר חי למשחה וז"ש רבא שתי תשובות בדבר חדא וכו` ושמחה בחי ליכא על דרך כלל ועוד תשובה אחרת אליבא דהני דרגילים לאכול בשר חי ויש בה שמחה כהנים אוכלין וישראל במה שמחים וצ"ע עכ"פ ע"פ תשובה שניה דאיכא שמחה בבשר חי צ"ע. ובדברי התוס` שכתבו דאין זה זכות לאוכלן חי ואין לחטא בכך אין הכוונה בזה דבאכילה כזו אינו יוצא ידי אכילת הקרבן דא"כ היל"ל פשוט דאינו יוצא באכילה חי אבל מה שנראה בכוונת התוס` הוא דהרי הכא אכתי לא נזרק הדם מיירי וא"כ ליכא איסור אם לא יזרוק ומה עושה איסור בזה כיון שאסרו לו לזרוק הדם בשבת במה שיפסל הקרבן אין זה חטא לו כלל ולכן אף אם יזרוק ויהיה ראוי לאכילה יקיים מצוה אבל אם לא יזרוק לא יהיה לו עבירה ולא יבא לידי חיוב ולכן לא נקרא זה זכות וראי` לדברי מה שאמרו ואין לדמות למה שהתירו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב שבת, והכוונה בזה דרק התם כיון שאם לא יתירו לו לרדות הפת ולא ירדה אותו א"כ יתוסף לו איסור ממילא ע"י שיאפה הפת כה"ג אמרינן חטא בשביל שתזכה שהזכות הוא שלא יחטא עוד ולא יתוסף לו חטא מפעולה הראשונה בע"כ כל שלא יעשה הרדיה של פת אבל במקום שמה שעשה כבר עשה ואין מוסיף עוד באיסור אלא שאנו רוצים שיחטא עוד כדי שיוכל לזכות במצוה אחרת כה"ג לא אמרינן חטא בשביל שתזכה בשבת דאין זה זכות ואין לחטא בכך והוי דומיא דלא אמרינן סתם שיחטא אדם בחטא כדי שיעשה מצוה הכ"נ כן הוא כיון דכבר עבר אמה שעבר ואין כאן שום זכות לו במה שיזרוק הדם רק שיוכל לאכול הקרבן ולקיים מצה כה"ג לא אמרינן חטא בשביל שתזכה בשבת דאין זה זכות, כנלפענ"ד בדברי התוס`. שוב דקדקתי עוד בתשו` הכת"ס ז"ל הנ"ל וראיתי שלבסוף באמת חזק דבריו דאין יוצאין ידי מ"ע בשלכד"א, ועד שב"ה בעצמי כיונתי לדעתו הקדושה והגדולה ראי` דמצה של טבל וכן ראיה מתוס` קידושין דלא אכלו מצה מחדש, וקצת ראיות שהביא הייתי בר מזלו שג"כ כתבתי והשם יודע וברוך פוקח עורים. ומעתה פש לן מה שהביא משו"ת הלכות קטנות ח"א סי` קפ"ט כיון שאין שבות במקדש למה לא היו מבשלים השעיר של יוה"כ בהמצאה לשום חבל ארוך שידליק כישעור יום ראשו אחד ידליקו והצד השני כרוך על עצים ויתנו הבשר בדוד ואש לא ישימו וכשיגיע הלילה יבעירו העצים, ונסתפקו הבחורים אי הותר כל שבות או לא הותר שבות במקדש אלא בדבר שהוא צורך קרבן וכמה שבותין היו שם כהנהו דסוף עירובין עכ"ד. וכ"ג הביא מס` מתא דירושלים על ירושלמי מועד דף י"א שהביא בשם מורו הגאון בעל חת"ס זצ"ל ששמע מעשה שעשו אנשי פראנקפורט בענין למטה מע"ש חבל של גפרית שקורין לונט והחבל הלז היה בישול קאפפע בשבת שהיו מסדרין עצים דקים זא"ז ושמו מהבהב כל הלילה ובאור יום הגיע סוף החבל אצל העצים ואז נדלקו העצים ונתבשל הקאפפע וכו` ע"ש והו"ד בילקה"ג סי` רנ"ה ולפמ"ש הלק"ט הנ"ל צ"ע עכ"ל. והנה בעצם הדין לכאורה יש לחלק בין הני תרי דיני דבהק"ט כתב המצאה לשום חבל וכשיגיע הלילה יבערו העצים ויתבשל הבשר אבל שימת הבשר יהיה ביום הכיפורים שהוא זמן איסור לבשל וכונתו להתבשל במוצאי יו"כ שהוא ג"כ זמן איסור לבשל ואף שיו"כ ושבת שתי קדושות נפרדות הם ואין לחייב מזה על זה ופשוט דהמתחיל מלאכה ביו"כ וגמרה בשבת שהוא מוציו"כ שאין החיוב מצטרף אף שאיסור שבת חמור מיו"כ מכ"מ איסורים נפרדים הם והוה כאוכל חצי שיעור חלב וחצי שיעור איסור אחר שאין מצטרפין מ"מ לענין איסורא ודאי כיון דבזמן האיסור הוא מניח הבשר שיתבשל בזמן איסור ואין זמן היתר ביניהם אלא זה יוצא וזה בא ותרווייהו איסור גברא נינהו דביו"כ אסור האדם להעביר אש ולבשל וכן בשבת האיסור על הגברא לשבות ולכן כיון דנותנו על האש ביו"כ בזמן האיסור איכא איסור גמור עכ"פ איסור דרבנן איכא שגרם להתבשל בשבת. וגדולה מזו מצינו דאף היכא דמשום איסור ליכא מ"מ משום הכנה אסרו כביצה ב` והרי אפי` ביצה שנולדה ביו"ט אחר השבת אסורה משום הכנה ואף דהוי הכנה בידי שמים וכ"ש כאן שמעמיד בפירוש על מנת להכין לשבת בידים אפילו אי נימא דמשום איסור בישול ליכא מ"מ משום מוכן איכא ומה דבאמת לדעתי גם משום בישול איכא. משא"כ בהני תלמידי פראנקפורט שהם האריכו החבל של גפרית ע"ש ונתנו כלי עם הקאפפע למעלה בע"ש אלא שלא הדליקו הרבה האש ע"ש ובשבת מעצמו הדליקה האש ע"י החבל הנ"ל א"כ כה"ג ס"ל דלא הוי איסור שבת כלל וס"ל דלא גרע ממי שנותן חמין (טשולענד בלע"ז) להתבשל בשבת אף שהקדרה מלאה מאכל חי לגמרי מותר להעמידו אצל האש ויתבשל בשבת דליכא בזה איסור שבת דלא אסרה תורה מלאכת שבת שנעשה מעצמה והכ"נ ס"ל לתלמידי פראנקפורט כיון דיתבשל למחר מאי נפ"מ סוף סוף הם לא עשו פעולה בשבת ולזה אין נפ"מ מתי נתבשל התבשיל אם מיד בליל שבת או למחרתו. וס"ל כמו שמעמיד קדרה אצל אש קטן ויקח זמן רב שיתחמם הקדרה עד שיקח כמעט כל השבת עד שיתבשל מ"מ מותר הכ"נ ס"ל דל"ש הוא כיון שהם הדליקו האש ע"ש והניחו הקדרה עליו וממילא יתבשל מאש זה ליכא בזה איסורא. אלא דבעיקר הדין אי שפיר דמי לעשות כן כמו שעשו תלמידי פראנקפורט יש לעיין בו ובס` אורחות חיים ספינקא סי` רנ"ה הביא בשם שו"ת לב חיים ח"ג סי` ס"ח במי שהדליק בשבת ע"י זכוכית ששם נגד החמה אי עבר על לא תבערו וכתב דלא מבעיא כשעשאו בשבת ודאי עבר וכ"כ בחוות יאיר אלא אפילו עשאו ערב שבת והודלק בשבת מזריחת השמש נמי אסור מדינא ע"ש והביא שם דברי הלק"ט סי` קמ"ט לענין אש המתהוה מן השמש דאינו אלא מדרבנן אמנם לכאורה לא דמי לדידן דהתם הרי בע"ש אף שהכין הכל מ"מ האש לא נעשה עד יום השבת משא"כ בדידן הרי עיקר האש נעשה מע"ש וידוע דעת הנמק"י דס"ל אשו משום חציו ולכן מותר להדליק נרות ע"ש דהוה כאלו הכל נעשה וא"כ הכי נמי כיון דהדליק האש ע"ש בחבל הנ"ל ממילא אמרינן כאלו נעשה הכל בע"ש וי"ל. איברא שהרי דעת המהר"ם שי"ק א"ח סי` קנ"ז ושו"מ מ"ב ח"א סי` ה` דמותר להעמיד מראה שעות זייגער בלע"ז בע"ש שידליק נר בשבת כיון דהפעולה נעשה ממילא וכ"כ בשו"ת ריב"א הרי שהתירו גם היכא שההדלקה נעשית ע"י גרמתו בשבת ממש וכן נראה שהחליטו האחרונים ז"ל וזה דלא כלב חיים הנ"ל ואפילו אם מתקן הכלי שעות בשבת עצמו פלפלו בזה האחרונים ומיהו בזה העלו לאיסור אבל מה שתקנו מע"ש לא החמירו כלל ע"ש, אלא דראיתי בשו"ת זקן אהרן ח"א סי` ט"ו ט"ז שהאריך להוכיח דאף דהתירו הגאונים הנ"ל לענין הדלקת נרות אבל לענין בישול ואפילו לחמם תבשיל לא התירו שהיתה שאלתו שם אם מותר לחמם תבשיל שכבר נתבשל מע"ש ויעמד על התנור ע"י נכרי בשבת ויודלק התנור ע"י זרם שהוכן מע"ש והעלה לאיסור. מ"מ לדידן דמיירי דהעמיד הקדרה על התנור מע"ש אפשר דכ"ע מודים דמותר. וקצת יש לומר דתלוי בפלוגתא אי הגרמא בשבת אסור בהבערה ובגמ` שבת ק"כ אמר רבי יוסי דגרם כבוי מותר מה"ת אמנם בגמ` ב"ק דף ס` תי` רב אשי כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור, משמע דבשבת חייב וכבר עמדו האחרונים על סוד דבריהם ז"ל ומרן הח"ס ז"ל (בתש` חא"ע סי` כ` ח"א) וז"ל בכל התורה היכי דכתיב לא תעשה עשיה אסור הגרמה שרי לפענ"ד מי שמשים קדרת בשר עם חלב אצל עצים ולא ישים אש ומניח אצלם כלי זכוכית בשעה שאין החמה זורחת והניח כן עד שתזרח השמש ותכה בניצוציה ומדליק העצים ע"י זכוכית ותבשל בשר בחלב פטור הוא דלא תבשל כתיב וה"ה לא תבערו אש אי נימא בכל מלאכת שבת הגרמא לאו דאורייתא הכ"נ בהבערה וכו` ע"ש ובמאירי שבת הנ"ל מבואר דס"ל גרם הבערה מותר ע"ש ועיין ר"ן שבת מ"ז בהא דאסרו ליתן כלי תחת הנר לקבל ניצוצות וגם בתוס` שם פי` כן וב"י או"ח סי` רס"ה מצאתי בתשובה אשכנזית ורמ"א או"ח סי` של"ד דרק במקום פסידא מותר גרם כיבוי ועיין שו"ת שבות יעקב ח"ב סי` מ"ח ותוס` מנחות נ"ו ע"ב בסופו ושו"ת בית יצחק או"ח סי` מ"ה ובתשו` מחזה אברהם או"ח סי` מ"א ונראה דדא הוא מחלוקת הפוסקים ובמקום אחר הארכתי קצת אבל י"ל דאפילו למ"ד הגרמא אסור מ"מ הכי אפילו הגרמא לא הוי דהרי בשבת כל מלאכה שנעשית מאליה ליכא איסור בה דאשביתת גוף הוא דהקפידה תורה ולא שביתת מלאכה וכל שהגוף שובת ואינו עושה מלאכה ממילא ליכא איסור והכ"נ כיון דהכל נעשה מע"ש והגוף שובת ממלאכה אף שנתבשל מאליו מותר ויש להאריך בזה וכיון דלא נשאלתי עוד בענין זה לא תקעתי עצמי בזה להלכה מפני הטרדות ואולי יזכני ה` ואפנה קצת ואשנה עוד פרק זה. שוב נזכרתי ממשנה מפורשת כריתות י"ט שבת ויוהכ"פ ועשה מלאכה בין השמשות ואינו יודע באיזה מהן עשה ר"א מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר א"ר יוסי לא נחלקו על העושה מלאכה בין השמשות שהוא פטור שאני אומר מקצת מלאכה עשה היום ומקצת עשה למחר על מה נחלקו על העושה בתוך היום וכו` וראיתי בשו"ת מהרש"ג ח"ב סי` ז` שהזהיר בשביעי של פסח להטמין מבעוד היום גדול כדי שיתבשל מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי עפ"י דברי המג"א בסי` תקכ"ז סק"א בשם התוס` פסחים מ"ז ושכנגדו חלק עליו דאדרבה יש להזהיר לאחר ההטמנה כדי שהבישול יתחיל בשבת ואז לא יהי` חשש איסור דאורייתא שלא יתבשל כלל ביו"ט והביא ראי` ממנ"ח מצוה רצ"ח דכל שהתחיל ביו"ט ונגמר בשבת כנגמר בחול דמי ופלפל שם במי שהניח בשבת על האש ונגמר במוצש"ק אי חייב כה"ג או לא וכתב דמסתבר ליה דחייב אפילו רק הניח בשבת, ובענייתי כבר הבאתי בחידושי דדבר זה הוא מחלוקת האחרונים ז"ל, דעת הפמ"ג בפתיחה כוללת מהל` שבת דחייב במתחיל מלאכה בשבת והיא נגמרה מאליה בחול וכסברת הנמק"י ב"ק כ"ב גבי אשו משום חציו איתרבאי ואחרים חולקין ועיין בית שערים א"ח סי` ק"י ופלא שלא זכרו מזה הגאונים. ובעיקר דברי הלק"ט שהקשו התלמידים למה לא עשו פעולה לבשל הנה באחרונים האריכו כבר בכמה אופנים דנימא דהיו יכולין לבשל מ"מ אין הזמ"ג כעת להאריך יותר כי כבר הארכתי יותר משהפנאי מסכים ואי"ה עוד חזון למועד ידי"נ באמת דושלכ"ג מכבדו ומוקירו ומצלי לאריכות ימיו ושנותיו עד דאתי עם ענני שמיא, ויפרוק ית עמו מבין כל עמיא, החותם בלב ונפש. סוף ד"ה ומידי עברי: כדי שלא יבא, עיין רש"ש שם שכן פי` הטעם.

ציונים לספרים המביאים את דברי הבית שערים - שו"ת בית שערים יו"ד סי` ס"ה, שו"ת שארית יהודה סי` ז`, שו"ת משנה הלכות ח"ח סי` ר"מ, חט"ז סי` ע"ד, שו"ת יחוה דעת ח"ה סי` י"ב. +